<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ה' שער א'</h1>
<h2>דף מ.</h2>
אמרנו בענין הקנין לא איברו סהדי אלא לשקרי. וזה הדין (במתחייב) [במחילות ומתנות] וכן כתב הר"ם פ"ג. הנותן מתנה בדברים, כתבתיה גבי מחוסר אמנה בענין ההונאה.
<h2>דף מ:</h2>
גרסינן בפרק חזקת הבתים, אמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה, היכי דמי, אמר רב יוסף דאמר להו לסהדי זילו אטמירו וכתובו. איכא דאמרי [דלא] אמר להו תיבו בשוקא ובברייתא ותכתבו ליה. מאי בינייהו, איכא בינייהו סתמא. והילכתא חיישינן. וכתב רבינו חננאל ז"ל חיישינן ופסולה. ואית דמפרשי חיישינן מיחש, הא מפסל לא מפסלא. ונ"מ דהיכא דאתא נותן וערער הוי ערעור, לא ערער מגבינן ביה. והא דאמרינן דמתנתא טמירתא לא מגבינן בה, אפילו תפס מפקינן מיניה, דממונא בחזקת מריה קאי עד דמתברר דיהביה או זביניה. וכדאמרינן בפרק מי שמת [קנ"ג ע"ב] גבי ההוא [אומר] שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היית, הוא מוציא מידם בלא ראיה, והם אינם מוציאין מידו אלא בראיה. וכתב רבינו חננאל ז"ל וכן המקנה מתנה בקנין צריך להזכיר בעת הקנין כי מתנת פרהסיא אני מקנה. ואם לא הזכיר בשעת הקנין פסולה. וכן אמר גאון ואהא סמכי רבנן ותקינו למכתב מתנת פרהסיא. והכי אמר (לא) [לן], מתנתא דא כתבוה בשוקא וחתמוה (בבריא) [בברא], כי היכי דלא ליהוי מתנתא טמירתא ע"כ.
וכתב ה"ר יצחק נרבוני המכונה קרקוש בשם הגאונים, שאילו נתן טעם לדבריו למה הוא [אומר] להטמין אותה, כמו שמתיירא מקרוביו או משאר בני אדם, אחד בריא ואחד שכיב מרע, בכולן מתנתו קיימת ע"כ. וכתב רי"ף ז"ל בפרק חזקת הבתים וזה לשונו, כתב רבינו האיי ז"ל, לא רגילינן בצואת ש"מ למיחש לסתמא. ומעשים בכל יום כד נפקא פקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה, מקיימין ליה וגבי. ולא חיישינן למאי דלא כתיב בפרהסיא. ועוד שם, שכיב מרע דאמר לא תגלו האי תפקדתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא. דלכי מתקיימא לאחר מיתה ההיא עידנא לאו טמירתא היא. דהא אמר להו לסהדי לאחר מיתה גליוה. והא ודאי מוכיח דעבידא לאיגלויי היא. וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא ע"כ. ור"ם כתבו פרק ה דמתנה. וכתב שם, הכותב שתי מתנות על שדה אחת, הראשונה מסותרת והאחרונה גלויה, אחרון קנה. ואפילו היתה הראשונה סתם ואין בה ענין סתירה ולא ענין גלוי (ולא) [אלא] מתנה סתם האחרון קנה. כבר ביארנו שהמוסר מודעא ואחר כך נתן, המתנה בטלה, ואע"פ שאין שם אונס. שאין הולכין במתנה אלא אחר דעת הנותן, והואיל וגלה דעתו שאינו רוצה, מתנתו בטלה. לפיכך מי שהיו הדברים מוכיחים שאין דעתו ליתן מתנה, אע"פ שנתנה מתנה גלויה, ונמצא שנתנה מקודם מתנה מסותרת, הרי זה שתי מתנות בטלים. הראשונה מפני שהיא מסותרת, והשניה מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה והרי קדמה זו המתנה, שנמצא כמודעא. מעשה באחד שרצה לישא אשה, ואמרה איני נישאת לך עד שתכתוב לי כל נכסיך, שמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן, אמר לעדים לכו [והחבאו] כתבו וחתמו לו כל נכסי במתנה. ואחר [כך] כתב (לנו) [לה] כל נכסיו ונשאת, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו לא הבן קנה ולא האשה וכו'. וכזה המעשה הוא מה שאמר הר"ם מי שהיו הדברים מוכיחין שאין דעתו ליתן מתנה וכו'.
<h2>דף עז.</h2>
והמזכה לחבירו ע"י אחר, כיון שהחזיק בה האחר, כגון שמשך המטלטלין או שהגיע שטר הקרקע לידו או החזיק בקרקע, זכה. ואע"פ שלא הגיע המתנה לידו של מקבל מתנה ואין הנותן יכול לחזור בו. אבל המקבל ידו על העליונה, אם ירצה יקבל ואם ירצה לא יקבל. דאין חבין לאדם שלא בפניו וזכין לאדם שלא בפניו.
<h2>דף קז:</h2>
וכתב ר"ם פ"ג דמתנה, כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן. כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן, הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום, ואינו יכול לומר [לו] תן לי פחות שבנכסים עד שיסיים לו המקום שנתן לו. אבל [אם] א"ל חלק כך בשדה פלונית, הואיל וסיים השדה ואע"פ שלא סיים החלק, נוטל אותו מן הפחות שבאותה שדה. והראב"ד ז"ל הקשה עליו מההיא דמנחות [ק"ט ע"א], דאמרינן בית בבתי אני מוכר לך מראהו עליה דגרועה, ואם נפלה נפלה ללוקח. וכן שור בשוורי. ואמאי, והא לא סיים והא לא קנה כלום ע"כ. ועל רש"י ז"ל שהלך בשיטה זו הקשו עליו ואמרו, וכי מאן דמשייר קרקע סתם לא קנה מקבל מתנה. זה אינו, דנהי דיד זוכה על התחתונה ויכול המזכה לברור איזה מהן שירצה, מ"מ כל השאר קנה חוץ מאחד מהם, וכדתנן פרק בית כור עפר [ק"ז ע"ב], חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהן ולוקח נוטל כחוש. אלמא חצי הכחוש מיהו נוטל, ולא שנא משייר המוכר או נותן. ובשלהי גט פשוט [קע"ג ע"א] גבי שטר לך בידי פרוע, הגדול פרוע, א"ל רבינא אלא מעתה שדי מכורה לך גדולה מכורה (לך) [לו]. אלמא שדה גדולה היא דאינה מכורה אבל קטנה מכורה מיהא ע"כ. כל זה חולק על הרמב"ם ז"ל ואין לך אלא המשנה דתנן [מנחות שם] בית בבתי מראהו הנפול ומראהו הגרוע.
<h2>דף קלז:</h2>
גרסינן בפרק יש נוחלין, אמר רבא אתרוג [זה] נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא, הא קמ"ל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. וא"ת והא לאו תנאיה תנאי, הא בעינן תנאי כפול. ועוד תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר. וי"ל דקיימא לן כרבי דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. כל היכא דא"ל ע"מ לא בעינן לא תנאי כפול ולא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר. וכן דעת רבי האיי גאון ז"ל ודעת רי"ף ז"ל. וכבר כתבתי בפרק מי שאחזו. וכתב בעל (הערוך) [העיטור], וכי הויא מתנה, דווקא כשאינה בהערמה, אלא שנתן ל(ו)המקבל רשות לעשות כל הנאתו כל זמן שהוא ברשותו. אבל מתנה שהיא בהערמה והנותן נותנה להנאתו ולא להנאת המקבל, לאו מתנה היא. כההיא דנדרים [מ"ח ע"א] דבית חורן, דאמרינן כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. ובירושלמי [נדרים פ"ה ה"ו], כל מתנה שהיא בהערמה כמתנת בין חורן שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. תשובה לרי"ף ז"ל, הנותן מתנה לחבירו בתנאי שכל זמן שיצטרך קודם מיתה, שיחזור בו, תנאי ממון הוא וקיים. וכשיתברר שהוא צריך אצל שכיניו וקרוביו חוזר. אבל ראיה ברורה אין מבקשין ממנו. ואין משביעין אותו, לפי שאינו מן הנשבעין ונוטלין.
וגרסינן בפרק יש נוחלין, אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפילו עומד וצווח ורבי יוחנן אמר לא קנה א"ר אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו כאן בשותק ולבסוף צווח. והאי דינא בשכיב מרע דדבריו ככתובים וכמסורים, אבל במתנת בריא לא קני עד דמטי שטרא לידיה. כך דרך הרי"ף ז"ל. ומיהו מתנה בקנין אע"ג דלא מטי שטרא לידיה, כמו שכתוב למעלה בדרך הראשון. [קל"ח ע"א] אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דרבנן סברי מדאישתיק קנינהו והאי דקא צווח מהדר קא הדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחלתו והאי דלא קא צווח עד השתא סבר כי לא מטי לידיה מאי אצווח. וכתב בספר העיטור דשר שלום ז"ל (ו)כן פסק כרבנן. ור"ם פ"ד דהלכות זכיה כתב שהוא ספק. לפיכך אם קדם [אחר] וזכה לעצמו אין מוציאין מידו, שמא המקבל זכה, וזה שאמר איני רוצה בה, הרי הפקירה לזה שקדם ולקחה, [ו]מן ההפקר זכה בה. ואם חזרו וזכו הבעלים הראשונים ותפסוה מיד זה שקדם וזכה [בה] אין מוציאין אותה מידם, שמא המקבל [לא זכה, וכיון שאמר אינו רוצה] הוכיח סופו על תחלתו ולא קנה אותה וברשות בעליה הראשונים קיימת עדיין.
<h2>דף קלח.</h2>
והמזכה לחבירו ע"י אחר, כיון שהחזיק בה האחר, כגון שמשך המטלטלין או שהגיע שטר הקרקע לידו או החזיק בקרקע, זכה. ואע"פ שלא הגיע המתנה לידו של מקבל מתנה ואין הנותן יכול לחזור בו. אבל המקבל ידו על העליונה, אם ירצה יקבל ואם ירצה לא יקבל. דאין חבין לאדם שלא בפניו וזכין לאדם שלא בפניו.
<h2>דף קמב:</h2>
וגרסינן בפרק מי שמת [קמ"ב ע"ב], א"ל שמואל לרב חנה בגדתאה פוק אייתי לי בי עשרה ואימא לך קמייהו המזכה לעובר לא קנה, והלכתא המזכה לעובר לא קנה. ודוקא בעובר דעלמא, אבל בעובר דידיה קנה כדרבי יוחנן דאמר התם משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. וכבר הוא כתוב למעלה בדרך הרביעי בשער הששי באות ד', שכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא בשכיב מרע משום תקנה.
<h2>דף קסט:</h2>
גרסינן בפרק מי שמת, וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר, חזרה מתנתו. וכתב רבינו חננאל ז"ל, ולאו הלכתא היא, דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה. וכ"כ בעיטור באות מתנה. ואע"פ שהוא ז"ל יש לו דעת אחרת, אנן כרבינו חננאל עבדינן, כמו שכתבתי בדרך הראשון בשער הרביעי דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה.
